האדם היחיד שנושא בנטל הדכאון שלי הוא אני עצמי. אמנם הסובבים שלי חווים השפעות ממנו, לפעמים הם חווים את הזעם שלי בצורת הלשון המשתלחת, לפעמים אינני קיימת ולפעמים הדמעות שלי מציפות גם אותם, אך הנטל הוא כולו שלי ושלי בלבד. לפעמים אני עצמי הנטל הזה ולפעמים הוא רק השתקפות שלי, אבל אני מבטיחה לכם שאני אדם אמיתי. בשר ודם, אני יודעת כי לפעמים אני בודקת את זה עם התערים של סכיני הגילוח שלי. המוח שלי לפעמים מתפוצץ, מטאפורית אך אני לא אתנגד שגם פיזית. 

עכשיו אני במאניה. אני יודעת את זה כי אני עושה המון דברים כמו לרקום ולשטוף כלים ולטאטא רצפה ולצייר כל יום ולצאת מהבית לפחות פעם אחת ביום. אני גם לא קוהרנטית ולמרות זאת לא סותמת את הפה, או לפחות המחשבות. אני ערה ועירנית. אני מתכננת אלפי תוכניות גדולות ממני בהרבה שאני יודעת שלא באמת ייתגשמו אבל הן מאוד מוחשיות. זה לא המצב הטבעי שלי, אני יודעת את זה כי אני לוקחת כדורים. הם אפילו, בשילוב עם הפצעים והציסטות שיש לי ברחם, גרמו לי להשמין. 

ולמרות הכל אין לי כוח ואני מותשת.